בספר נבדק הרנסנס היהודי בהשוואה לרנסנס האירופי, ובן-גוריון עצמו מושווה לאישי הרוח ומעשה שעשו שימוש, על-פי דרכם, במושג ‘התחייה’ הציונית. הדיון ביכולתם של יהודים לזווג בין תחייה ויצירה תרבותית-מוסרית ובין לאומיות מדינית מתפתח לכדי ניתוח מהלכים שונים של בן-גוריון ופולמוסים שניהל בחייו עם מה שקרוי היום ‘ימין’ ו’שמאל’, עם חילונים ודתיים שונים. מדיון זה עולה דמות של מנהיג שהיה יותר מפוליטיקאי; של מנהיג חושב, בעל ידע היסטורי רב, שאינו מקבל את המציאות כפשוטה; של אדם שמחויב לשינוי היסטורי בקרב בני עמו ששרדו אחרי השואה, ומכיר בקוצר ידם ובקוצר הזמן העומד לרשותם כדי לחולל שינוי זה.