חברה הפלסטינית שלאחר ה’נכבה’ של 1948, המפורקת כלכלית, חברתית ופוליטית, הקימה תנועה לאומית חדשה, לוחמנית באופיה ובמעשיה. כיצד אירע הדבר? מפרספקטיבה של שישה עשורים בוחן משה שמש את קורות התנועה הלאומית הפלסטינית ומעמיד בלב ההסבר ההיסטורי את הנהגתה. הספר מתאר את הדילמות, את הקשיים, את הכישלונות, ולא אחת גם את ההצלחות של מנהיגי התנועה בשנים 1967-1937, ובראשם המופתי אמין אל-חוסיני וממשיכו אחמד אל-שקירי, ומראה כי קיים קשר הדוק בין איכות הנהגה ובין עקומת התפתחותה של התנועה. למרות הדעה הרווחת בקרב חוקרים פלסטינים וישראלים, ספר זה מוכיח ששנות החמישים לא היו שנות תרדמה פוליטית, אלא להפך. היו אלה השנים הפורמטיביות של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה ושל הסכסוך הערבי-ישראלי, ובהן עוצבו יעדיה ומאפייניה של התנועה. זהו, למעשה, עשור התחייה הלאומית הפלסטינית, ובו נעוצים שורשי צמיחתה המחודשת והתפתחותה. בארבעת שערי הספר סוקר המחבר את ההתפתחויות המדיניות בעולם הערבי בכלל ובסכסוך הערבי-ישראלי בפרט. הוא מתאר את המבוי הסתום אחרי 1948 ואת הנסיגה בתהליך התפתחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית ‘הישנה’ בהנהגת המופתי; את מצבו החברתי של דור ה’נכבה’, הוא דור האבות; את המורשת שהוא הנחיל לדור השני של ה’נכבה’; ואת הגורמים להתעוררות הלאומית בקרב בני הדור הזה, שהצמיחו הנהגה פלסטינית חדשה ואותנטית.
בין שלום לשלמות הארץ: הציונות הדתית בהנהגת חיים משה שפירא והמאבק על ארץ ישראל, 1979-1936
1 × ₪57.40 
בדרכן: נשות עין חרוד, 1948-1918
1 × ₪50.40 
