כרעה ברוח: עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הישראלית

אני צריך להודות כי ספר זה נובע דווקא מתוך נדודי שינה, כי הוא מטפל בעניינים הנראים לי חשובים. הוא בא לתאר פרקים נבחרים מסיפורה של התרבות הקיבוצית. לספר את מה שעלול להשתכח. אלא שהוא גלש לחשבון לב, להרהורים פזורים, לחשיבה על הממצאים. החפירה הארכיאולוגית העלתה הרבה ממצאים ומצאתי את עצמי מהרהר ומערער, מתחייב לערבב את האיחולים עם ההספדים, את שירי ההודייה עם הפרידה הכואבת. על כן הוא רצוף הפלגות ואיננו יכול להימלט מפרקים של עיון במקום שאולי היה ראוי לספר איזה סיפור עסיסי. אם יש בדבקים טעם טעמם הוא בכמה שאלות של משמעות שהספר מעלה, שאלות התובעות את תשובתן מהאנשים שלידיהם נמסרה מורשת הקיבוץ. ביקשתי כאן להתייחס לתרבות במובן רחב יותר, אך לא ניסיתי לפרוש את מלוא התמונה. ביקשתי להיכנס לכמה מערות חיוניות מבלי לחשוף את מלוא הפסיפס. בפסיפס שבספר נותרו הרבה חלקים לא מוארים, אולם יש בי רצון לבדוק את היסוד של כמה מחוקי הפסיפס כדי להגיע אל התשתית, לתאר את המבנה וגם את אבני הפסיפס עצמן. על כן הוא בנוי מקרעים. הקיבוץ ביקש הרמוניה ומתח ופעל במסגרת שהייתה מודעת לרצונה להיות חלק מההיסטוריה, לחיות בממדים היסטוריים. בשיר של מתתיהו שלם כתוב: ‘שיבולת בשדה כרעה ברוח’. התרבות הקיבוצית כרעה ברוח הן בגלל עומס גרעינים והן בגלל עומס ציפיות. את המתח הזה רציתי לתאר, והוא עניינו של ספר זה.