מטיף ציוני, מאי 1940 - יוני 1941

ספר זה מתאר את מסעו של דוד בן-גוריון לארצות הברית כדי לגייס את הממשל האמריקני ואת יהדות ארצות הברית למאמץ המדיני. בתקופה זו ניצבו בן-גוריון והנהגת התנועה הציונית לפני דילמה חריפה: בריטניה היתה המעצמה הראשונה במעלה במאבק נגד הנאצים ועם זה היא-היא שהחליטה לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים. לדילמה זו היו השלכות על התלבטותה של התנועה הציונית אם להצטרף למאמץ המלחמה הבריטי אם לאו. בתשעת חודשי היעדרותו של בן-גוריון מהארץ, מאפריל 1940 עד פברואר 1941, שעליהם מסופר בכרך זה, הגיע בן-גוריון לשני מוקדים של התרחשויות חשובות לקידום הציונות. תחילה ללונדון, בימים של עליית צ’רצ’יל לשלטון ופלישת הבזק הגרמנית לארצות השפלה ולצרפת. אחר כך לארצות הברית, בזמן מערכת הבחירות לנשיאות, שניצח בה פ”ד רוזוולט בשלישית, ובכך נפתחה לפני השדולה הציונית דרך לרתימת הממשל הפדרלי למאמץ המדיני שיביא להקמת מדינת ישראל באייר תש”ח. מהלכיו המדיניים בתקופה זו מאופיינים במסע של ‘הטפה ציונית’ שנועד להבהיר לפעילי התנועה הציונית במלוא החריפות כי הם נמצאים בפרשת דרכים, והגיעה השעה להחליט לאן יפנו: האם ייצמדו למסלול שצעדו בו עד אז או יעלו על מסלול חדש, שרק הוא מוליך אל המטרה שהוצבה בקונגרס הציוני הראשון. בן-גוריון אף הרחיק לכת וטען בפומבי כי הדרך של העלייה החלוצית וההתיישבות המוצגת זה שלושה דורות בתור מוקד ההגשמה הציונית אין בה עוד כדי לענות על הצרכים הדוחקים של העם היהודי. ממילא המשך ההליכה בה כמוהו כאבדן דרך.