דרך רבת-פנים: ציונותו של זאב ז'בוטינסקי לנוכח האנטישמיות

כיצד הסביר ז’בוטינסקי את האנטישמיות? מדוע תמך בשיתוף פעולה של ציונים עם חוגים שנתפסו כשונאי ישראל? האומנם צפה את השואה והאם בכלל רלוונטית השקפתו לבני החברה הישראלית ולעם היהודי בימינו?
איש רב-כישרונות, גוונים וניגודים חושף במחקר מקיף זה אמיר גולדשטיין, המבקש לפענח בדרך שלא נבחרה את ה’אחר’ הלא יהודי בתפיסת ז’בוטינסקי, את פרשנותו לתופעת האנטישמיות ואת מקומה בהשקפתו הציונית.
ז’בוטינסקי בלט בעיסוקו העקיב, השיטתי והאינטנסיבי באנטישמיות, בגילוייה ובמקורותיה. בעיניו הייתה זו בעייתן של החברות הלא-יהודיות כשם שהייתה בעייתם של היהודים שבתוכן חיו. לא זדון או רשע מעוררים אותה, כתב, אלא האנומליה שבה חיו היהודים באירופה, בעיקר במזרחה, בעודם שומרים בעיקשות על זהותם הנפרדת והנבדלת, מנותקים ממולדתם ההיסטורית וממסגרת חיים לאומית יהודית ממלכתית. מכאן גזר ז’בוטינסקי את הדרך למיגור או לצמצום האנטישמיות: הקמת תנועה לאומית יהודית המונית. רק בכוח תנועה כזו יהיה אפשר ‘לנרמל’ את היהודים, ובכלל זה את מערכת היחסים שלהם עם כלל העמים; להשתחרר מתרבות הגטו היהודי ומן היחס החשדני כלפי העולם הלא יהודי; ולהקנות ליהודים תפיסה לאומית ממלכתית, בוטחת ומשוחררת מפחדי העבר. משעה שיבינו כולם, יהודים ולא יהודים כאחד, את שורשיה של האנטישמיות, סבר, יכירו גם בכוחה של הציונות לצמצם אותה.
על חבל דק פסע ז’בוטינסקי. הוא דגל בהתחדשות לאומית תרבותית וביקש להזין ולהניע את בינוי האומה היהודית בכוח מקורות פנימיים חיוביים, ולא בכוחה השלילי של האנטישמיות. בה בעת לא עצם עיניו מראות והעריך כי יגברו ויחמירו גילויי שנאת היהודים, ועל כן קודרות היו, לפרקים קטסטרופליות, התחזיות שנשא בשנות השלושים באשר לעתיד שצופנת בחובה אירופה ליהודיה.