ס. יזהר, שתיאורי הנוף והנפש העדינים שבסיפוריו הם מפסגות הספרות העברית, היה ראשון הסופרים ה’צברים’ שפרסם פרוזה, והיה לאחד המנסחים המרכזיים זהות צברית. העילית האידאולוגית של החברה הארץ-ישראלית קיבלה בהתלהבות את סיפוריו, בניגוד לתגובת הציבור הרחב. יזהר עצמו סרב לראות ביצירתו ביטוי של דור, וביקש שתקרא קריאה אישית ואסתטית. אף על פי כן הצטייר כמי שמותח בגופו ובכתביו קו חוץ המבחין בין זהותו של דור החלוצים לזו של דור ילידי הארץ, בין שמאל לימין ובין דורשי הספרות להמונים לשומרי חומת הספרות לשמה. הספר לנוכח ערב סתיו מחריש מתחקה אחרי הפרסונה של יזהר כפי שהיא עולה מתוך הטקסט הספרותי וכפי שהיא פועלת במציאות שמחוץ לסיפור. הוא מבקש לחבר בין המבנה והמוטיבציה של הפואטיקה היזהרית ובין ההקשר החברתי-היסטורי שלה בעיצוב זהותו של היהודי החדש, העברי, בעיבורו של המאבק הציוני על הארץ ועל סף היווצרותן של החברה הישראלית והמדינה.