סביב למדורה בסלון: שיח האמנות היהודי בישראל, 1949-1948

תפיסות ומוסכמות שנקבעו בשנתה הראשונה של מדינת ישראל, 1948–1949, יצרו את מרכיבי הקָנוֹן האמנותי שלה, ומרביתם מוסיפים לכוון את שדה האמנות היהודי בישראל עד עצם היום הזה. הספר סביב למדורה בסלון משרטט תמונה כללית של שדה האמנות החזותית הישראלית-היהודית במדינת ישראל הריבונית בשנה הראשונה להקמתה. אליק מישורי מתעד את האירועים העיקריים שהתרחשו אז בתחום זה, מנתח דוגמאות מייצגות ודן בפעילות האמנותית ובמכלול היצירה החזותית, שהשותפים לה היו האמנים עצמם, מנהלי מוזאונים, אנשי רוח, מבקרי אמנות, אספנים ומנהלי גלריות, וחברו להם גם עסקני ציבור. אלה האחרונים קבעו מדיניות, הפעילו לחצים, הקצו תקציבים לפרויקטים אמנותיים בהתאם לצורכיהם הפוליטיים, דאגו להמציא חוקים, היתרים ואיסורים בעלי אופי לאומי-דתי-יהודי, והכתיבו ‘סגנון ישראלי-יהודי’ ליצירות הנתונות במרחב הציבורי – פסלים ואנדרטאות. ההסבר להשפעתה הגדולה של התרבות המערבית, ובייחוד זו הבריטית, על שדה האמנות הישראלית נעוץ בסמיכותה של מלחמת העולם השנייה, שהסתיימה אך שלוש שנים קודם להקמת המדינה, ובעובדה שעד שנת 1948 הייתה ארץ ישראל כפופה לשלטון המנדט הבריטי במשך שלושים שנה. התרבות המערבית הזינה את זו הישראלית ובה בעת עוררה בה ויכוחים פנימיים בלתי-נלאים. מלחמת העצמאות חלחלה לשיח האמנותי במקרים ספורים בלבד. למעשה, מרב אמני ישראל היהודים המשיכו לצייר ולפסל נושאים שהעסיקו אותם גם לפני פרוץ המלחמה. אחד ממאפייניו של שדה האמנות הישראלי-יהודי בתקופה זו הוא הערצה סוחפת לרבי-האמנים של תחילת המאה ה-20 ומצד אחר התעלמות כמעט מוחלטת מאמנים יהודים בני התקופה, שייצגו את יהדות הגולה, והצטיירו כניגוד המושלם לאמנות הישראלית, האמורה לטפח דמות של ‘יהודי חדש’.