פנינו אל השמש העולה: חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני, 1967-1947

במשך שני דורות נשאו תנועות הנוער החלוציות הארץ-ישראליות על כתפיהן משימות לאומיות מרכזיות. ואולם עוצמתה של ארץ ישראל העובדת הלכה והתרופפה עוד בשיא פריחתה. למן תחילת שנות החמישים נדחקה התנועה הקיבוצית בהדרגה ממרכזי העשייה. המערכות הוולונטריות הומרו במערכות ממלכתיות-ביורוקרטיות; העלייה ההמונית כמעט לא הגיעה לקיבוצים, וערכי הקפיטליזם דחקו את ערכי החלוציות בחברה הישראלית. הספר פנינו אל השמש העולה עוסק בעיקר בעשרים השנים שבין ראשית מלחמת העצמאות, בדצמבר 1947, למלחמת ‘ששת הימים’, ביוני 1967, מקיף ומנתח בהרחבה את מעגלי חייהם של חניכי חמש תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן, משחזר וממחיש את ‘רוח התקופה’ באמצעות מאות ראיונות, קטעי ספרות ועיתונות, שירים, מעשיות ומחקרים. תנועות הנוער החלוציות היטלטלו בין שני קטבים: בין המשך מפעלם החלוצי של המייסדים ובין עצמאות ומהפכנות. מן הצד האחד – המייסדים. הללו חסמו בפני הבנים את הבחירה החופשית מחשש שמא תסכן את המשך קיומו של הקיבוץ, והספר מוכיח וממחיש בעקיבות את כוחה ההרסני של ‘השמרנות המהפכנית’. מן הצד האחר – בוגרי התנועות בני הדור השני שגו, לדבריהם, באמונות שווא ולא השכילו להבחין באינדוקטרינציה ובמניפולציות של מנהיגים ומחנכים. עם זאת הם מתגעגעים מאוד לחוויה המכוננת של חייהם, לנעוריהם בתנועה. האִמרה הידועה ‘שומר פעם – שומר תמיד’, המיוחסת ל’השומר הצעיר’, משקפת גם את הזהות ואת השייכות של בוגרי שאר התנועות החלוציות, בני הדור השני, שרובם עזבו את הקיבוץ.