באנו הנה להביא את המערב, את המשובח והמשופר שבו. לא רק בשבילנו אלא גם לכל המזרח המפגר המוכרח להתנער לחיים היגייניים נקיים’. כך כתב בשנת 1935 ד”ר אשר גולדשטיין, רופא ועורך המדור הרפואי בעיתון הארץ. היגיינה היתה הרבה יותר מניקיון בתקופת המנדט. פעילות נמרצת לחינוך הציבור לבריאות ולהיגיינה התקיימה בחברה היהודית בפלשתינה-א”י בשלושים שנות המנדט, שנים של הגירה ושינויים חברתיים ותרבותיים ניכרים. מטרת הפעילות החינוכית הזאת היתה להנחיל רפרטואר רחב של דגמי התנהגות והסדרת חיי היום-יום של הציבור בדרך שנתפסה כמדעית ורציונלית. ‘האדם ההיגייני’ זוהה עם תרבותיות, עם מודרניות ועם המערב, וכמו שמדגימים דבריו של גולדשטיין, הנחלת ההיגיינה נועדה ‘להביא את המערב’ לא רק למזרח אלא גם למתיישבים היהודים עצמם. חינוך הציבור לבריאות ולהיגיינה בחברה היהודית בפלשתינה, בראש ובראשונה על ידי ארגון הנשים הציוניות האמריקני ‘הדסה’, היה חלק מתהליך בניית תרבות ועיצוב ‘אדם חדש’, מודרני ומערבי. בשיח הרפואי הוצגה ההיגיינה כרפרטואר של התנהגויות שהנחלתן נועד לספק תשתית משותפת של תרבות חיי היום-יום לבני הקהילה הלאומית; ואולם, בפועל הבנה הפרויקט ההיגייני הבדלים והבחנות בין קבוצות בחברה, בראש ובראשונה בין ‘יוצאי אירופה’ ל’מזרחים’, שצוירו כניגודו של האדם ההיגייני. הפעילות החינוכית של ‘הדסה’ התקיימה גם בקרב קהילות של מזרחים ואורתודוקסים – קהילות שמוסדות היישוב המאורגן לא ראו בהן, על פי הרוב, בשר מבשרה של החברה העברית החדשה. הספר שלפניכם עומד אפוא על המתח בין תהליך בנייתה של תרבות לאומית ובין התהליך ההתמערבות, ומתמקד בגילוייו של המתח הזה בשיח ההיגייני ובפרקטיקה החינוכית. בתוך כך הוא ממחיש את יחסי הגומלין בין הממד האתני של הפרויקט ההיגייני ובין הממד המגדרי שלו.