המחקר מתאר את תהליך חיזוק המחויבות הערבית בכלל והמחויבות המצרית בפרט לבעיה הפלסטינית ולפתרונה, ולהשגת הגדרה עצמית לפלסטינים. הוא מצביע על כישלון איחוד שתי הגדות (של ירדן) ותהליך ה’ירדניזציה’ שניסה המשטר לכפות על תושבי הגדה המערבית למן שנת 1950, ועל תהליך ה’פלסטיניזציה’ שעברה האוכלוסייה בגדה המערבית מאז עלייתה של סוגיית החייאת הישות הפלסטינית על סדר היום הערבי ב-1959 – תהליך שהואץ עם הקמת אש”ף. המחקר מסכם בצורה חיובית את מנהיגותו של שוקירי (שהקים את אש”ף) ואת תרומתו הן להפצת רעיון החייאת הישות הפלסטינית בקרב הפלסטינים והן להנחת התשתית לממסד הפלסטיני. כמה מסקנות עולות ממחקר זה: תוצאות מלחמת סיני החריפו את הסכסוך הערבי-ישראלי; בעיית פלסטין היתה לנושא המרכזי במדיניות הבין-ערבית ובמדיניותן של מדינות ערב בנוגע לסכסוך; הגורמים שהביאו למלחמת ששת הימים היו תהליכים אסטרטגיים שהתפתחו אחרי מלחמת סיני במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל, והבעיה הפלסטינית בפרט.
בדרכן: נשות עין חרוד, 1948-1918
1 × ₪50.40 
ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים
1 × ₪67.90 
בילטמור - תכנית מדינית, יוני 1941 - ספטמבר 1942 (זיכרונות מן העיזבון)
1 × ₪57.40 
